כיצד עלינו לחנך

השאלה כיצד לחנך כמוה כשאלה כיצד עלינו לתקשר? כיצד עלינו לנהל עסקים? כיצד עלינו לחיות?
והתשובה היא תמיד אותה התשובה: באמצעות האהבה. בלי אהבה החינוך לוקה בחסר במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע – הרסני. אהבה פירושה רגישות - לא לרעיונותיך או לאמות המידה שלך, אלא לאלו של התלמיד, וחשוב מכול, לאלו של ה'. פירושו של דבר שהילד חייב להיות ער לקיום שהוא גדול ממנו ומדחפיו ומתשוקותיו, גדול ממשפחתו ומחבריו ומבית הספר שלו וממשחקיו. חינוך כזה הוא קפדני ומחייב כושר עמידה שכלי ורגשי. אולם כאשר אנשים צעירים מתוודעים אל ה' ורוכשים את הנטייה ואת החיבה האינטלקטואלית לרוחני, הם מתאימים את עצמם לתכלית הנעלה יותר בחיים. הם נעשים ילדים אשר מתייחסים להוריהם בכבוד ובחיבה. ילדים שלא ייקחו רכוש שאינו שייך להם. ילדים אשר מוכנים להושיט יד ולעזור לאחרים, מוכנים להעניק בנדיבות מזמנם ומאהבתם.
החינוך כולל מרכיבים אחדים שהבסיסי שבהם הוא העברת מידע. אבל עלינו לזכור שמידע הוא רק כלי שאנו נותנים בידיו של הילד. ממש כשם שבניית בית דורשת יותר מאשר כלים וחומרים מתאימים, כך גם החינוך דורש יותר מאשר הענקת מידע נכון ותו לא.
המחנך האמיתי אינו מי שמלמד את העובדות בלבד, אלא מי שמלמד את הילד לחשוב בעצמו, למצוא תשובות לשאלותיו שלו על בסיס העקרונות שלמד, ולא להיות תלוי במורה או בהורה כדי לפתור בעיה. אם יש מישהו שמספק לכם את התשובות כל הזמן, זה נוח מאוד כי כך אינכם אחראים אף פעם לשום טעות. אבל אם אתם לומדים לחשוב בעצמכם, יש לכם סיפוק עצום משום שפעלתם ביוזמתכם. דבר זה תואם את הסיבה מדוע ברא ה' את העולם: לא כדי שבובות שמישהו מושך בחוטיהן ישתתפו בהצגה על פי תסריט שנקבע מראש, אלא כדי שכל אחד ישאף לפעול ביושר ובמוסריות, ותהיה לו החירות לעשות זאת.
הוראה דורשת גם ענווה. אסור לשכוח שהמורה אינו מקור המידע, אלא כלי להעברת מידע וכמגיע ממקום נעלה יותר. אסור למורה להתייהר כשהוא מעביר את הידע הזה, אלא לחוש שבורך בהזדמנות להציג את הידע לתלמיד.
מעל לכול יש לזכור שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. מורה חייב להתכוון למה שהוא אומר, להיות דוגמה חיה למה שהוא מלמד. לעתים קרובות ילדים אינם מסוגלים להבחין בין רעיון ובין התנהגות ואם מתנהגים בניגוד למה שמלמדים, חותרים תחת אושיות התהליך כולו. למעשה, כשאומרים לילד "עשה מה שאני אומר ולא מה שאני עושה", גם זה חינוך - מן הסוג השלילי.
כתוב בספר משלי: "חנוך לנער על פי דרכו", כדי שכשיתבגר, "גם כי יזקין לא יסור ממנה". אבל מדוע על פי דרכו של הילד? וכי הידע איננו אובייקטיבי? כיצד יכולים אנו להתאים את הידע לכל ילד? האם זה לא יעשה את החינוך שרירותי, במובן מסוים?
מובן שיש דברים מוחלטים במערכת הערכים שהעניק לנו ה'. אולם חינוך אמיתי חייב להיות רגיש ולהחיל את הערכים המוחלטים האלו על כל ילד באופן אישי, משום שלכל ילד יש הדרך שלו והיתרונות שלו.
זה נכון בייחוד כשמדובר בילדים שנחשבים ל"מוגבלים". אין זה משנה אילו קשיים יש לילד, מחובתנו לחנך אותו במלוא הזהירות והרגישות כמו שמחנכים כל ילד אחר - אם לא למעלה מזה. כי אם יש ילד שזקוק לתשומת לב אישית כדי להגשים את הפוטנציאל שלו, הרי זה הילד ה"מוגבל". כשאנו מתמסרים באהבה לחינוכם של ילדים כאלה, אנו מגלים בסיפוק שיש להם יכולות שעולות בהרבה על מה שחשבנו.
המורה חייב לאתר ולפתח את יתרונותיו המיוחדים של כל ילד, ולא את היתרונות שצריכים להיות לו לפי דעתו. המטרה היא שהילד יגדל ויהיה למבוגר שמסוגל לעמוד על רגליו שלו, ולא על רגליך שלך. לעתים קרובות אנו חושבים שאם נלמד ערכים מוחלטים, דוגמטיים, יאמץ הילד בלי ספק את מערכת הערכים הזאת. ואולם זאת רק חצי עבודה. כן, יש לבטא את הערכים הללו, אולם בשפתו של הילד, כדי שיהיו לחלק מאישיותו.
מורה קפדן מדי החושב שתפקידו העיקרי לחנך למשמעת, לא ייטיב ללמד ילדים, משום שאבן היסוד של החינוך היא האהבה. מובן שחינוך מחייב משמעת, אבל יחד עם המשמעת צריך הילד להרגיש את אהבתו של המורה. כפי שאמרו חכמינו: "ימין מקרבת ושמאל דוחה". הכוח הראשוני שסמלו הוא יד ימין השלטת, צריך תמיד להיות האהבה.
אם אתה מרגיש שאתה מתחרה עם ילד, אל תהיה מורה. כי הילד אינו שווה לך. בין אם אתה הורה או מורה, ה' הטיל עליך ללמד את הילד היטב להתייחס אליו יפה. הכבוד והיראה שאנו צריכים לרחוש לילד, אינם שונים מן הכבוד והיראה שאנו חייבים לרחוש לקדושה עצמה.

(מתוך הספר 'הדרך לחיים של משמעות' הרב סימון ג'יקובסון. מעובד על פי תורתו של הרבי מלובביץ')